אדם וחוה היו צריכים לקיים מצווה אחת פשוטה: לא לאכול מעץ הדעת1. למרות זאת, היא שמעה בקול הנחש שפיתה אותה לאכול מהפרי האסור, ואחר כך גם הזמינה את בעלה, אדם, לעשות זאת.
רבים קוראים את הסיפור הטראגי הזה ותוהים: מדוע חוה הקשיבה לנחש ואכלה מעץ הדעת?
בטרם ניגש לענות על שאלה זו, כדאי לשים לב שהתורה מדגיש כי "הַנָּחָשׁ הָיָה עָרוּם מִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱ־לֹהִים"2. "ערום" פירושו ערמומי, ומכאן שהנחש השתמש בתחכום וערמומיות על מנת לפתות את חוה לאכול מעץ הדעת. המפרשים מסבירים ששיטות השִׁכנוּעַ המתוחכמות שבהן השתמש הנחש, דומות לטקטיקות המשמשות את היצר הרע שבתוכנו לגרום לנו להיכשל בחטאים, ועל ידי התבוננות בתחבולותיו הערמומיים של הנחש, נוכל ללמוד על שיטות הפעולה של היצר ולהתמודד מולו בצורה טובה יותר.
אז הנה כמה הסברים ופירושים מעניינים השופכים אור על מה שנאמר, וגם נעשה, בשיחה שניהל הנחש עם חוה, וכיצד הצליח לפתות אותה לעבור על ציווי ה':
כל המוסיף – גורע
חז"ל מצביעים על כך שבשיחת הפיתוי שהתנהלה בין נחש לחוה, היא חזרה על ציווי ה' בצורה שונה מכפי שבאמת נאמר לבעלה, אדם. בעוד ה' אמר לאדם "וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע – לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ, כִּי בְּיוֹם אֲכׇלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת"3 – חוה מספרת לנחש שאלוקים ציווה לא לאכול מהעץ וגם לא לגעת בו: "לֹא תֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ, וְלֹא תִגְּעוּ בּוֹ פֶּן תְּמֻתוּן!"4.
מדוע אמרה חוה לנחש שאלוקים אסר גם לנגוע בעץ, כשלאמתו של דבר הוא אסר רק לאכול ממנו?
מסבירים חכמינו5 שאדם רצה לשמור מרחק בטוח מן העבירה ולכן הוסיף עוד התרחקות מיוזמתו והחליט להימנע אפילו מלגעת בעץ. כך בעוד כוונתו הייתה רצויה, דבריו גרמו תקלה, כיון שלא טרח ליידע את חוה מה נאסר בציווי ה' ומה הוסיף לאסור ביוזמתו, וחוה הבינה שה' אסר גם על אכילה מהעץ וגם על נגיעה בו6. הנחש, בערמומיותו, זיהה את שגיאת הידע של חוה ומצא בה הזדמנות לפִּרצה. הוא פתח בשיחה ממושכת עם חוה, ותוך כדי הדברים דחף אותה על העץ וכך נגעה בו שלא מרצונה. כיון שלא מתה, אמר לה "כשם שלא מתת מהנגיעה בעץ, כך לא תמותי גם מאכילתו"7.
ה"הוכחה" המזויפת פעלה את פעולתה וחוה השתכנעה שאכן אין בעיה לאכול מעץ הדעת. מסיפור זה לומדים חכמים ש"כל המוסיף – גורע"8.
איסור "חסר טעם"
רבי יצחק אברבנל מסביר כי הנחש, כמו כל בעל חי, לא ניחן בכושר דיבר ולא הוציא מפיו אף מילה. הדו-שיח שהתקיים בין הנחש לאישה, לא התקיים אלא בדמיונה של חוה: היא שמעה מאדם על האיסור האלוקי לאכול מעץ הדעת יחד עם האזהרה כי אכילה מפירותיו תגרום למותם, וחשבה שה' אסר עליהם לאכול מהפירות בגלל הסכנה הבריאותית החמורה הטמונה בהם. לאחר מכן ראתה את הנחש מטפס על העץ ואוכל מפירותיו לשובע מבלי שנגרם לו נזק כלשהו ומכך הסיקה שהפירות אינם מזיקים, ואם כן הסיבה לאיסור איננה בשביל להגן עליהם מפני הסכנה אלא כדי למנוע מהם לקבל את התכונות החיוביות שהם מעניקים לאדם האוכל אותם.
ככל שהעמיקה לחשוב על כך, לא עמדה בפיתוי וחשב שיהיה נכון לה ולבעלה לאכול מהפירות המיוחדים כדי לזכות בסגולות שלהם9.
לפי פירוש זה, החטא לא התחיל בטעימה מהפרי האסור אלא כבר קודם לכן, בעצם המחשבה האווילית הרואה במצוות ה' דברים התלויים בהיגיון, וממילא מצווה שנתפסת כלא הגיונית או לא מועילה אין צורך, חלילה, לקיים10.
ראו גם: האם אוכל כשר הוא לא בריא? ומדוע אנחנו מקיימים מצוות לא הגיוניות
"מַיִם גְּנוּבִים יִמְתָּקוּ"
רבינו חיים בן עטר, בפירושו "אור החיים", מסביר שניתן להבחין בשיטת הפיתוי של הנחש כבר בדברי הפתיחה שלו בשיחה עם האישה: "אַף כִּי אָמַר אֱ־לֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִכֹּל עֵץ הַגָּן"11. המשפט הזה נראה תמוה, שהרי גם הוא ידע שכמעט כל העצים מותרים באכילה ורק עץ הדעת אסור! אלא, בכך רמז הנחש לחוה שכל פירות הגן מחווירים לעומת פירותיו של העץ הזה, וכל עוד לא תטעם ממנו, כאילו לא טעמה אף פרי עץ.
שיטה זו מאפיינת את דרך הפעולה של היצר הרע: לגרום לאדם תחושת חוסר סיפוק מהנאות מותרות, ותחושת תשוקה מופרזת וקיצונית דווקא להנאות האסורות12. כאשר מודעים לכך, התאווה והחשק לדברים אסורים מתמתנות מעצמן ואשליית "האסור השווה" דועכת.
משימה בלתי אפשרית
דרך נוספת שבה השתמש הנחש , כך מסביר ה"אור החיים", היא לטעת ייאוש במסוגלות לקיים את המצווה. הוא גרם לחוה להאמין כי כל עצי הגן אסורים ולא רק עץ הדעת13, ואם כן השאיפה שלה לעמוד באתגר ולהישמר מהאיסור היא שאיפה בלתי אפשרית שבוודאי תיכשל וממילא אין שום סיבה שתימנע מאכילת פרי עץ הדעת, שהרי בלאו הכי לא תצליח לקיים את המצווה כראוי.
זהו אחד מתהליכי החשיבה הערמומיים והמזיקים ביותר המופעלים על ידי היצר הרע: להעצים את הקושי שבקיום המצוות, לרוב באמצעות טעויות כזב ושקרים, כדי לגרום לאדם לוותר מראש על מאמצי ההשתדלות שלו לציית לדבר ה'14.
יש לזכור זאת תמיד, ולדחות כל תחושת ייאוש. לדעת שאף מאמץ אינו הולך לשווא וכי הקדוש ברוך הוא לעולם אינו דורש מהאדם דבר שאינו מסוגל לעמוד בו!
עניין של מיקוד
הרבי הופך את השאלה על פיה ומסביר שאין שום פלא בכך שאדם וחוה לא הצליחו לשמור על המצווה שקיבלו למרות שהייתה זו רק מצווה אחת וקלה מאוד לביצוע. שכן, היצר הרע – שבסיפור חטא עץ הדעת מגולם בדמות הנחש – נאמן לתפקידו היחיד: מניעת האדם מקיום ציווי ה', ולצורך כך הוא מגייס את כל כוחות הפיתוי וההדחה שלו ומציף את האדם במחשבות ורגשות שיגרמו לו להרים ידיים ולהימנע מקיום רצון ה'. אם כן, השאלה המכריעה איננה האם מבחינה אובייקטיבית המצווה אכן קשה לביצוע, אלא האם היא מרגישה כזו. במקרה של חוה, דווקא משום שניתנה לה ולאדם מצווה אחת פשוטה וקלה, התאמץ היצר הרע לשתול בליבה את תודעת הכזב כאילו קיבלה מסימה בלתי אפשרית.
אבל, אם זה אכן המצב, כיצד מתמודדים עם הצרה הזו? איך אפשר להימלט ממבצע ההשפעה הרגשי שמפעיל עלינו היצר הרע ולשמור על מוטיבציה בריאה ומפוכחת?
ובכן, התשובה מפתיעה בפשטותה: במקום להתעמת מול רגשות הקושי והחשש יש להפוך את המכשול למקפצה ולהשתמש בתחושת הקושי כדי לגלות מהי שליחות חיינו ובאיזו מצווה עלינו להתמקד. שהרי, אם מצווה מסוימת מרגישה לנו קשה במיוחד ליישום, צריך להניח בסבירות גבוהה שכנראה ה' רוצה שנקיים דווקא אותה והיא חשובה לתיקון נשמתנו אפילו יותר משאר המצוות, ואם כן כל מאמץ שווה כדי שבסופו של דבר נצליח לקיים אותה כראוי15.
ראו גם: איך אדע מה התיקון שלי בעולם?
אסון של כוונות טובות
חכמי החסידות מסבירים שהדו שיח המפתה של הנחש וחוה נוגע באחת מהנקודות הקריטיות ביותר והרגישות ביותר בעבודת ה'. אדם וחוה ידעו היו מודעים היטב לתפקיד שהוטל עליהם, לנצל את משאבי גן-עדן בשביל להתעלות ולהעמיק בהשגת האמת האלוקית.
הנחש , שביקש להכשיל אותם, עשה זאת בדרך ערמומית במיוחד. הוא שכנע את חוה שאם היא רוצה לקיים את רצון ה' "באמת" היא צריכה להתעלם מהציווי ה"טכני" שלא לאכול מעץ הדעת, כיון שהוא פוגע במטרה העליונה של ניצול משאבי הגן לטובה ולכן זו חייבת להיות טעות שאין להישמע לה. שהרי, כך טען, אין הבדל ממשי בין העץ הזה לשאר עצי הגן, ואם המטרה היא להשתמש בעצי הגן צריך להשתמש בכולם כולל בעץ הדעת.
זוהי דרך נוספת שבה פועל היצר בדרך כלל: פעמים רבות הוא מנצל בדרך ערמומית את התשוקה והלהט שלנו לקיים את המצוות, ובמקום להניא אותנו לזנוח את הרצון הטוב ולבחור ברע – הצעה שכבני אדם הגיוניים היינו דוחים מיד – הוא משכנע אותנו שבמקרה הספציפי הזה אין ברירה אלא לעבור על רצון ה' שכן זו הדרך הנכונה לממש את "הרצון האמיתי" או "החשוב יותר" של הקדוש ברוך הוא, ושמעשה החטא הוא בכלל מעשה ראוי...
התשובה לניסיונות הפיתוי מהסוג הזה היא היצמדות נאמנה ומוחלטת להוראות ה', ולא ללכת שבי אחרי המחשבה שמישהו יודע טוב יותר מה' כיצד להגשים את מטרותיו.
להיות ערניים
כעת, משהבנו את דרכי הפעולה הערמומיות של הנחש, הוא היצר הרע, עלינו להיות ערניים ולזהות אותן בשעת אמת, וכך, בעזרת ה', להתמודד מולן בהצלחה ולנצח!
שאלה:
כתוב שאדם רצה להתרחק מהאיסור ולכן הוסיף מיוזמתו שאסור גם לגעת בעץ, ולבסוף זה הוביל לחטא למרות שכוונתו בהוספה היתה לטובה.
אז אם אסור להוסיף, למה חז"ל הוסיפו גדרות, גם במטרה טובה, אם הגדרות עלולות להכשיל?
וגם- כתוב בתורה לא להוסיף ולא לגרוע - אז שוב - למה חז"ל הוסיפו גדרות?
אשמח לקבל תשובה.
תודה רבה.
בדיוק כפי שכתבת: התורה גם מצווה את חכמי הדורות ליצור סייגים לתורה על מנת שזו תישמר כראוי, אך בד בבד מצווה לא להוסיף על דברי התורה ולא לגרוע ממנה.
בדיוק משום כך כל התוספות של דברי חכמים על דברי התורה מזוהים היטב. כאשר חכמים מוסיפים איסור שאינו כתוב בתורה, הם לא מייחסים את התוספת לתורה אלא מדגישים שהאיסור הספציפי הזה אינו מהתורה אלא מדבריהם, בהתאם לסמכות והאחריות שהתורה העניקה להם.